או במילים אחרות, את מי אתם מעדיפים, את דילן מקיי או את ברנדון וולש? את "המגניב" או את "החכם"? בואו נפתיע אתכם אתם בטח מכירים את האמרה: "לא חשוב מה כותבים עליך, העיקר שמאייתים את שמך נכון". המשמעות היא שכדי להיות מפורסם, ולו לרגע, כל מה שנדרש הוא לייצר רעש ותשומת לב, ומה שבאמת חשוב - כך משתמע - הוא הפרסום עצמו, המודעות. דורות של פרסומאים ויחצ"נים השתמשו בפתגם הזה, שלא ידוע לגמרי מה מקורו, כדי למכור ללקוחותיהם רעיונות מגניבים ומחוללי תשומת לב. שנים ארוכות זה עבד להם, כי הדבר היחיד שניתן היה למדוד באמת הוא את מידת הרעש שייצרת, את האימפקט של הגימיק. את האפקטיביות של מהלכים שיווקיים ופרסומיים ניתן היה לפענח רק שבועות וחודשים אחרי שהקמפיין – והתקציב - הסתיימו. כאשר הגיעו הנתונים שחשפו כי תשומת הלב הגדולה לא הפכה בקופה לשקלים, כבר היה מאוחר מדי.

בשנת 1948 כתב הסופר האנגלי ג'ורג' אורוול את ספרו הנודע '1984', המציג חברה בעתיד המנוהלת – פיזית ומנטאלית - על ידי שלטון טוטליטרי קיצוני, שעוקב, מפקח ומדווח על כל תנועה של כל פרט ומוודא כי לעולם לא יבצע או יחשוב שום דבר שיכול לייצר תסיסה כנגד אותו שלטון יודע כל. הספר תקף בחריפות את המשטר הקומוניסטי בברה"מ וטוטליריזם בכלל ונקודות רבות שעלו בספר קיבלו משנה תוקף לאור מציאות של דיכוי אזרחים במדינות שנשלטו ע"י מנהיג רודן ושלטון עריץ.

זה לא יהיה מוגזם לומר שהרעיון הזה, של מחיקת העולם החדש והחזרת הסדר העולמי הישן, הוא חלומו הרטוב של כל פרסומאי שכיכב בעולם העתיק, נתקע שם, התאבן במקומו והפך לדינוזאור. בעולם הישן הצפייה בטלוויזיה הייתה מדורת השבט, אנשים התרכזו מדי ערב, באותן שעות, כדי לצפות באותן תכניות ולקבל את אותו מקבץ פרסומות ששלט ביד רמה בתודעת ההמונים. הרייטינג היה המדד המוביל להגעה לקהלי יעד ו2-3 עיתונים מודפסים השלימו את התמונה כשתיפקדו בתור האופציה היחידה שלנו לקרוא על מה שקורה ועל הדרך לקבל איזה דאבל ספרד של מוצרי חשמל בחצי מחיר. הקהל היה שבוי וגופי התקשורת והמפרסמים חגגו. הרומן בין גופי השידור המובילים למשרדי הפרסום החזקים היה משתלם לשני הצדדים, ומבחינתם יכול היה להימשך לנצח. אבל כידוע לכל דבר יש סוף... שליטי עולם הפרסום של פעם, הם המאובנים של היום.

מה שהכי יפה בסיפור של הודה קטן, זו העובדה שהיא הפכה לאימפריה אינטרנטית בזכות משפיענית אחרת - קים קרדשיאן, מלכת המשפיעניות - שסיפרה אצלה באינסטגרם (125 מיליון עוקבים) על המוצרים של הודה.מה שלא פחות יפה, זה הפוסט הבא, בו משפיענית נוספת בשם וולה-ביוטי משבחת את אחד ממוצרי המותג של הודה קטן, שטורחת מצדה להעלות פוסט תודה ובכך להגדיל את ההשפעה של המחווה מצד וולה-ביטוי.אותה וולה-ביוטי מתהדרת ב-200,000 עוקבים "בלבד". היא שייכת לקטגוריה החדשה והצומחת – "מיקרו משפיענים" (Micro Influencers). הקטגוריה הזו מוכיחה, למעשה, את חוכמת האיכות מול חוכמת הכמות (או הגודל/מספר העוקבים). היא חושפת עובדה מרתקת: המיקרו משפיענים הם חכמים יותר בזכות העובדה שאולי המספרים שלהם קטנים יותר ברמת החשיפה, אבל אחוזי המעורבות והרלוונטיות שלהם גבוהים בהרבה.שרשרת המזון של המשפיעניות: קים קרדישיאן>>הודה קטן>>וולהביוטי

למתג שכונה זה לא 'שכונה'על חשיבות המיתוג השכונתי בעידן הנדל"ן של ישראל 2020

רוח השעה בפוליטיקה הישראלית היא – לא מתחברים! אם אנחנו, האזרחים הפשוטים, יכולים ללמוד משהו מהמערכת הפוליטית של שנת 2019, זה שיש בחיים דברים שפשוט לא מתחברים. פרשנים אומרים לנו שזה בגלל אגו ענק, בגלל אידיאולוגיה וערכים שונים, בגלל תאוות כבוד ומזומנים ושאר סיבות וגורמים שלא מאפשרים לגופים הפוליטיים השונים להתלכד. אז רגע לפני ההכרזה על מערכת הבחירות השלישית לשנה זו, אולי שווה להושיב את הפוליטיקאים הישראלים לשיעור קצרצר בעולם הפרסום (שכמובן עמוס לא פחות באגו, תאוות ויצרים) שילמדו על כמה משיתופי הפעולה המוצלחים ביותר בין מותגים שלמראית עין אין כל קשר ביניהם.