למה בכלל קוראים לאח הגדול האח הגדול?
בשנת 1948 כתב הסופר האנגלי ג’ורג’ אורוול את ספרו הנודע ‘1984’, המציג חברה בעתיד המנוהלת – פיזית ומנטאלית – על ידי שלטון טוטליטרי קיצוני, שעוקב, מפקח ומדווח על כל תנועה של כל פרט ומוודא כי לעולם לא יבצע או יחשוב שום דבר שיכול לייצר תסיסה כנגד אותו שלטון יודע כל. הספר תקף בחריפות את המשטר הקומוניסטי בברה”מ וטוטליריזם בכלל ונקודות רבות שעלו בספר קיבלו משנה תוקף לאור מציאות של דיכוי אזרחים במדינות שנשלטו ע”י מנהיג רודן ושלטון עריץ.
אחד הביטויים הידועים ביותר שהנפיק אורוול לעולם בספרו זה, הוא הביטוי ‘האח הגדול’ שמשמעותו הקודרת שבספר היא שתמיד יש מי שצופה בך מטעם השלטון – אז דיר באלאק. המושג נטמע בשיח החברתי-מדיני כביטוי לעין הרואה הכל של השלטון וברבות הימים גם הפך לשמה של תכנית ריאליטי, מהמצליחות בעולם.
התכנית ‘האח הגדול’ ניסתה והצליחה לייצר מציאות בגבולות של וילה אליה מושלכים, מדי עונה, מגוון טיפוסים, שבדר”כ מייצגים סטריאוטיפים מובילים בחברה – הערס, העשיר, הטבעוני, הימני, ההומו, הפצצה, הערבי, הרוחניק וכו – תוך מטרה לשסות אותם, את דעותיהם ואת הפתיל הקצר שלהם אחד בשני.
אם יש הבדל תהומי אחד בין האח הגדול של אורוול לאח הגדול של הריאליטי הוא במטרת העל שלהם – האח הגדול של אורוול שואף שתמיד יהיה שקט בגבולות המדינה ושהאזרחים לעולם לא יתססו, כדי שחס וחלילה עניינים לא יצאו משליטה. לעומת האח הגדול של הריאליטי שמעוניין בדיוק בתוצאה הפוכה – שעניינים ייצאו משליטה, שהמשתתפים יאבדו את העשתונות ושדם (מטאפורי) יושפרץ על המסך מדי פרק.
הפורמאט המקורי של האח הגדול עלה לראשונה בהולנד בשנת 1999, מאז הוא הופק ושודר בכ70 מדינות שונות כולל ישראל אליה הגיע ב2008 כשהשנה שודרה בארצנו העונה ה13 במספר. אז מה בכלל עוד יש לדוש בפורמאט לא חדש שכבר נכתב עליו כמעט הכל? ובכן, נקודה מעניינת, שהולכת ומתחדדת משנה לשנה, היא שלא ירחק היום ולא יהיה כל טעם להיכנס לבית האח הגדול כדי להיות מפוקח ומצולם 24/7 – כלומר, כולנו נהיה מתועדים, מופצים ברבים וחשופים לביקורת קטלנית של הרבים כל היום ובכל מקום.
בקרוב כולם יידעו מה באמת מושך אתכם
מאורוול ועד לדיגיטל
בעוד שמשטרת המחשבות שמוצגת בספרו של אורוול הייתה פרי מוחו ודמיונו של אורוול, הרי שבחלוף השנים מאז צאת הספר, התפתחה הטכנולוגיה שמאפשרת מעקב אמיתי מסביב לשעון אחרי כל אזרח, והגיעה לרמה כזו שאפילו ג’ורג’ אורוול לא יכול היה לדמיין. כבר כמה שנים שכל אזרח נושא נייד הוא תחנת שידור מהלכת.
בנוסף, בכל מוסד ציבורי/ בית עסק מותקנות מצלמות וגם המרחב הציבורי במקרים רבים מרושת כולו ע”י מצלמות שמתעדות כל התרחשות. התוצאה של המגמה הזו הוא שטף של סרטונים אלימים-מביכים-מצחיקים-עצובים שמגיע אלינו ישירות מהמציאות לווטסאפ והופך את המצולמים שבהם לגיבורים לרגע או למושפלים לנצח.
כמו כן, כבר היום, כשאנחנו משוחחים בטלפון החכם שלנו עם חבר על חופשה בסרי לנקה, אנו מייד מקבלים בשלל אמצעי הדיגיטל הצעות לדילים בסרי לנקה, או כשאלה מאיתנו שגולשים לבד בלילה באתרי פורנו מביכים מקבלים למחרת היום מייל סחיטה פלוס תיעוד מפליל ע”י המצלמה שבמחשב שלהם. כל אלו הם דברים שקורים כבר היום, אך נראה שהעתיד מבטיח לנו את אובדנה המוחלט של הפרטיות. המעקב אחרינו לא יתחיל וייגמר בתיעוד מצולם של דיבור מלוכלך או של קטטות המוניות או של פשעי מין בארץ ובעולם, אלא ממש יחדור לראשנו ולגופנו באמצעות צ’יפים חכמים שמטרתם המקורית תהיה לשמור עלינו, אך כדרכו של כל DATA יגלשו הנתונים לשלל שימושים אחרים.
לכם כבר יש צ’יפ?
בספרו ’21 מחשבות על המאה 21′ פורס ההיסטוריון הישראלי הפופולרי בעולם, יובל נח הררי, חלק מהיכולות הטכנולוגיות שכבר קיימות היום ושבאמצעותן ניתן ממש לקרוא את המחשבות והרגשות שלנו על ידי ניתוח המנגנון הביוכימי שלנו. כך למשל צ’יפ שיוטמע בגופנו על מנת לנטר את כל פעילויות הגוף שלנו ולתת משוב בזמן אמת על חריגות כאלה ואחרות, יהפוך בעתיד הקרוב לדרישת סף של חברות הביטוח על מנת לבטח אותנו – הן ירצו לדעת בזמן אמת על כל שינוי במצב בריאותנו מבלי לחכות שנלך לרופא. אותו צ’יפ שייתן, בין השאר, דיווח שוטף על מצב לחץ הדם שלנו, יוכל לספר גם כי לחץ הדם של בעליו – נניח בחור סטרייט עם אישה ושני ילדים – עולה כל פעם דווקא כשהוא נתקל בפרסומות של גבר חשוף חזה. מידע אמיתי שכזה מתוך המערכת הביוכימית שווה הון לתאגידים השונים. נשמע לכם מדע בדיוני? ובכן, זה כבר לגמרי מדע אמיתי.
טכנולוגיית זיהוי פנים או זיוף פנים
וזה לא הכל… טכנולוגיית זיהוי פנים (Facial recognition) למשל, שמטרתה לאמת זהותו של אדם באופן אוטומטי תוך השוואת תצלום פניו לתמונות אחרות הנמצאות במאגרי נתונים, מהווה אתגר למפתחים במשך שנים – בעיקר מתחום האבטחה. הפוטנציאל של מערכות אלו טרם הגיע למימושו המלא, אך כבר כיום קיימות תוכנות המשוות בין צורת האף, העיניים, גובה הלחיים ועצמות הלסתות ומשיגות תוצאות לא רעות, שמשתפרות כל הזמן. הביקורת העיקרית שעולה על השימוש בטכנולוגיה זו בידי השלטון היא כמובן אובדן הפרטיות – מאחר שבמרחב המצולם 24/7 שבו ניתן יהיה לזהות כל אחד לפי צילום, לא יהיה לאן לברוח מעינו הבולשת של המשטר.
אם נוסיף לטכנולוגיית זיהוי הפנים את טכנולוגיית ‘הזיוף העמוק’ (Deep fake) שכבר היום מאפשרת לשלב שני מקורות של צילום/וידאו לכדי אימג’/סרטון אחד ולשים, למשל, פרצוף של מישהו אחד על מישהו אחר גם בסטילס גם בוידאו כולל קובץ קול ברמה שכמעט בלתי ניתן להבחין שמדובר בזיוף, הרי לכם שילוב נפיץ וקטלני באמצעותו יוכלו להשפיל או להפליל כל אחד. בין אם לשלב אותך בסרטון פורנו ביזאר בלי ידיעתך (תשאלו את גל גדות שפורסם סרטון שלה מקיימת יחסי מין עם אחיה למחצה, או את אמה ווטסון, סקרלט ג’והנסון, קייטי פרי – כן סלבס הם הקורבן הפופולרי ביותר לדיפ פייק פורנו) או גרוע מכך, שממש יצלמו רצח וישלבו אותך בתפקיד הרוצח. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת כך נהיה קשה יותר ויותר לעלות על הזיוף, ולא ירחק היום שצילום וידאו של מישהו לא יוכיח כלום ולא יצביע על כך שעשיתם/לא עשיתם משהו. יהיו שיאמרו שיש בזה דווקא יתרון…
מעתה אל תאמר ‘פייק ניוז’, אמור ‘הכל פייק’!
אם כן, נשאלת השאלה תוך כמה זמן תהפוך תכנית ‘האח הגדול’ לכזו ששייכת לחלוטין לעולם הישן? תוך כמה זמן תתנפץ האשליה שמספקת ‘האח הגדול’ לצופיה, לפיה הם יושבים חופשיים בסלון ביתם וזוכים ליהנות מהצצה על אזרחים אחרים שסגורים במרחב מחיה מתועד נון-סטופ? מתי למעשה יבין הצופה שאם הכל מתועד אז אין כבר באמת על מה להציץ? ויותר מכך, מתי תגיע הנקודה בזמן שבה נטיל ספק בכל מה שאנחנו רואים? כלומר כאשר גם כשנציץ למישהו ונראה אותו מצולם עושה משהו, תמיד ניקח בחשבון שזה כלל לא קרה באמת.
